"בגרמניה היו חסרים לי השמש והים"

רון פונטי היא שחקנית נבחרת ישראל בכדורעף, היא משחקת בתפקיד המוסרת ובמהלך השנתיים האחרונות שיחקה בבונדסליגה במדי קבוצת הנשים של Aachen Ladies in Black. אגב, אם שם המשפחה שלה נשמע לכם מוכר, אז כן, היא הבת של משה פונטי יו"ר איגוד הג'ודו. בראיון אישי ומיוחד לבלוג רון משתפת אותנו בחוויות מהליגה הגרמנית, החיים מעבר לים וגם באיזה סוג ספורט היא משחקת עם אחותה ובן זוגה.

רון פונטי בפעולה בבונדסליגה.

ש: אהלן רון, קודם כל ספרי קצת על עצמך לקוראים.
ת: "שמי רון פונטי, אחגוג 27 בחודש יולי הקרוב ואני משחק כדורעף מגיל 11. נולדתי וגדלתי בתל אביב ושם גרתי מאז ומעולם. שיחקתי כדורעף במסגרת הבית ספרית עד שלקראת כיתה י עזבתי את החטיבה של "ליידי דיוויס" ועברתי לאקדמיה למצוינות בספורט במכון וינגייט. שם אני וחברותיי לנבחרת הנערות גרנו בתנאי פנימייה, שכללו שגרת אימונים ולימודים בשפיים, הייתי במסגרת הזו עד שסיימתי את כיתה י"ב כאשר כל התקופה הזו המאמן שלי היה גל גלילי. תוך כדי כיתה י"ב התחלתי לשחק בקבוצת הבוגרות של מ.כ רעננה בה שיחקתי מספר עונות, הופעת הבכורה שלי בנבחרת הבוגרת הייתה מול נבחרת יוון".

ש: איפה שיחקת העונה?
ת: "במהלך השנתיים האחרונות שיחקתי בבונדסליגה(ליגת העל) בגרמניה בקבוצת Aachen Ladies in Black, כאשר בעונת 13/14 סיימנו במקום השלישי בליגה והעונה סיימנו בליגה במקום השישי והגענו עד לגמר הגביע אך לצערי הפסדנו".

רון פונטי עם המדלייה של המקום השלישי בעונת 2013/2014. (Photographer: Andreas Steindl)

ש: ספרי קצת על אאכן, עבור הקוראים שפחות מכירים את גרמניה.
ת: "אאכן זו עיר קטנה במערב גרמניה שיושבת ממש על הגבול עם הולנד ובלגיה. המרחק מברלין הוא בערך 500 ק"מ, הייתי יותר קרובה לאמסטרדם ובריסל מאשר לברלין ומינכן. זו עיר ציורית עם אנשים מקסימים, מפורסמת בעיקר בזכות הקתדרלה של קארל הגדול ששלט ממנה. יש שם בתי קפה ומסעדות שאני וחברותיי לקבוצה אהבנו לפקוד וגם מקומות עם מסיבות שגם בהם ביקרנו כמה פעמים. בקיצור, רחוק מהמרכז אבל ממש לא משעמם".

רון פונטי חוגגת ניצחון עם חברותיה לקבוצה. (Photographer: Andreas Steindl)

ש: איפה את תהיי בעונה הבאה?
ת: "אני עוד לא יודעת, יש עוד פגרה לפנינו. אני עדיין לא יודעת אם אני אשאר באירופה או אחזור לארץ".

ש: באיזה גיל הבנת שאת רוצה להפוך את האהבה לכדורעף למשהו מקצועני?
ת: "אני חושבת שבאזור גיל 15, כאשר עברתי לוינגייט והבנתי שזה משהו שאני אוהבת ועושה לי טוב".

ש: איך שילבת את היותך שחקנית נבחרת ישראל לבין זה שאת משחקת בגרמניה?
ת: "העונה זה לא התנגש, אך לדוגמא בעונה שעברה(13/14) היו שני טורנירים של הנבחרת תוך כדי העונה בגרמניה. באחד הטונירים חזרתי לארץ והפסדתי רק אימוני טרום עונה ובטורניר השני הייתה פגרה בליגה הגרמנית בגלל העדרות של שחקניות ממספר נבחרות, כך שזה השתלב בסדר גמור".

ש: כמי ששחקה העונה בגרמניה, תוכלי להשוות את הרמה של הליגה הגרמנית לליגה בישראל?
ת: "בארץ למשחקי הליגה מגיעות לרוב רק המשפחות של השחקניות, חוץ ממשחקי גמר שבהם יש יותר נוכחות. לעומת זאת בגרמניה אצלנו היה האולם הכי קטן בליגה שמכיל "רק" 1300 מקומות ישיבה והוא היה מלא עד אפס מקום בכל משחק. בכל אולם בגרמניה, לא משנה אם הוא שיך לבית ספר או מועדון יש את האפשרות לקיים משחקים בכל הענפים. המצב שם כמובן לא מושלם, אך מבחינת תשתיות הרמה בגרמניה הרבה יותר גבוהה".

רון פונטי: "האולם היה מלא עד אפס מקום". (Photographer:Andreas Steindl)

ש: בהמשך לשאלה הקודמת, שתפי אותנו ברמת הסיקור של הכדורעף נשים בגרמניה.
ת: "קודם כל לכל קבוצה יש דובר ואתר רשמי. אחרי כל משחק ולפני כל משחק הייתה כתבה בעיתון המקומי שלנו, כאשר תמיד קבלנו אזכור בשער. ואחרי משחקים גדולים כמו גמר גביע והכתרת אלופה, היו כתבות גדולות גם בעיתונים הארציים".

ש: שתפי אותנו קצת בחיים האישיים שלך, מה הם התחביבים, האם עוד עובדת בתחום נוסף מלבד הכדורעף?
ת: "עד עכשיו אני רק בכדורעף,כך שלא יצא לי עדיין ללמוד תואר ראשון, כרגע בתהליכי גיבוש החלטה לגבי התחום אותו אני רוצה ללמוד. אני אוהבת לשחק סקווש, אני הולכת לשחק לא פעם אחותי(גל, גם שחקה בעברה כדורעף מקצועני) ועם בן זוגי, נמרוד. אני אוהבת לצאת לטייל בישראל, במיוחד עכשיו שהסתיימה העונה שלי וחזרתי לארץ יש לי זמן לזה וגם המזג אוויר מתאים. בגרמניה היו חסרים לי השמש והים, בעיקר חוף הצוק בו אני אוהבת לבלות בקיץ, אני מחכה בקוצר רוח לביקור הראשון שלי בקרוב בים".

ש: האם יצא לך לעקוב אחרי הליגה הישראלית השנה?
ת: "כן, יצא לי והיה לי חשוב מאוד לעקוב. ראיתי שהפועל כפר סבא לקחו את הדאבל. אמנם סדרת הגמר  מול מ.כ חיפה הייתה די חד צדדית מבחינת התוצאה, אך לאורך העונה היו משחקים מותחים וצמודים בליגה".

ש: אי אפשר שלא להתייחס לייחוס המשפחתי, עד כמה את אוהבת לצפות בג'ודו בגלל התפקיד של אבא שלך?
ת: "גדלתי עם זה מגיל קטן, אבא שלי לא ניסה למשוך אותי ואת אחותי לתחום, בעיקר כי לא רצה להיות מהאבות שגם מאמנים את הילדים שלהם, הוא רצה להיות אבא ולא מאמן. בצעירותי ניסיתי כמובן גם ג'ודו, טניס ושחייה. אבל כמובן הושפעתי מאבא שלי ואני אוהבת לצפת בתחרויות ג'ודו בהן משתתפים גם הספורטאים מישראל, כמובן שבזמן הצפייה אני כנראה מגיבה טיפה שונה מהצופה הרגיל כי מכירה את החוקים מקרוב".

"הוא רצה להיות אבא ולא מאמן" – רון משמאל, אחותה גל במרכז והאבא משה מימין.

ש: איך זה לגדול בבית שבו יש אבא שבא מתחום הספורט?
ת: "אבא שלי ייצג את ישראל בתחרות הג'ודו של אולימפידת לוס אנג'לס בשנת 1984, בהמשך הוא היה מאמן נבחרת הגברים במשך 10 שנים והיה המאמן של אורן סמדג'ה כאשר הוא זכה במדליית הארד באולמפיאדת ברצלונה ב 1992. העובדה שאבא שלי היה גם ספורטאי וגם מאמן מאוד תרמה לי, זה עיצב לי אישיות מאוד חזקה בתחום הספורטיבי. הרבה יותר קל לקבל תמיכה מאנשים שבאים מהתחום כמו אבא שלי ואחותי וגם שמבינים את התהליכים שעוברים עליי לאחר הפסדים ובמהלך משברים שבאים לאורך הדרך. התמיכה וההבנה מקלים על ההתמודדות וההתגברות על המכשולים הללו".